דברי הדקנית, יום הזכרון, תשפ"ד

ערב יום הזכרון תשפ"ד

סטודנטים וחברי סגל יקרים,

ערב יום הזכרון תשפ"ד, 76 שנים למדינת ישראל. שום אומה לא יכולה להבין את האימה הכרונית המלווה את חיינו מפני הנקישה ההיא בדלת. שאחריה יגיע ה'הותר לפירסום'. ו'שההודעה נמסרה למשפחה'. חיינו שזורים מלחמות, מערכות שבין מלחמות ומלחמה אחת אכזרית מכל שהתנהלה בתוך בתינו. שום דבר כבר לא יחזור להיות מה שהיה. וגם אסור שזה יקרה.

יהודה עמיחי אמר פעם: "שיר מתחיל כשאדם אומר שאין לו מילים בפיו להגיד את זה". ופינו, כבר נותר אילם בלי קול. זעקת הקרב והיגון שנשאר הותירו לאורך שנות קיומינו טקסטים אלמותיים. שירת כאב פרטית שהפכה להימנון הקולקטיבי של חיינו. מהידועים והחזקים שבשירי יהודה עמיחי נכתב בסמוך למלחמת השחרור:

"גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי: 

עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים אֲשֶׁר

מְכַסִּים רָאשֶׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה- 

וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֶּתִים אֲשֶׁר

אֵינָם מְכַסִּים עוֹד".

אימת המלחמה כבר מזמן לא מגיעה למפתן בתינו רק על גבי הגלויות שעברו תחת הדיו של הצנזור הצבאי. שמעון אדף, סופר ומשורר יליד שדרות, כתב פעם על עיר הולדתו המופגזת שיר שנפתח במילים "לקח לי 20 שנה לאהוב  את החור באמצע שום מקום הזה". (מי כמונו יכול להבין...). ב"עופרת יצוקה" הוא כתב:

"וַאֲנִי בְּאֶבְלֵי הִתְעוֹרַרְתִּי בַּבֹּקֶר אֶתְמוֹל וּצְפַנְיַה עַל שְׂפָתַי:

כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה, וּשְׂדֵרוֹת תְּשֻׁדַּד, וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה, אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר.

מִי הִכְרִּיחַ אוֹתִי לִקְרֹא תְּרֵי עָשָׂר כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר מִכְּדֵי לְהִתְנַגֵּד."

חמש עשרה שנים קדימה, וצפניה רלוונטי מאי פעם- למרות שאני לא בטוחה שלהקשר הזה התכוון- ובכל מקרה אסור לנו להסכין לרצועות ביטחון שוממות מיושביהן בשטח מדינת ישראל- לא בגליל שלנו ולא בנגב. אני יודעת שלא תמיד ראינו עין בעין- אבל אני כל כך גאה בנו שלא נטשנו גם כשהיה קשה- המשכנו לעסוק בהוראה ובמחקר.

לא נוכל להתחיל במלאכת השיקום עד שכל הגולים בארצנו ישובו לבתיהם.

גם לא עד שחטופינו ישוחררו משביים –זו חובתנו המוסרית.

בימים הקרובים ובימים אחרים עלינו לעטוף את המשפחות השכולות ובעיקר   להיות ראויים להקרבה שלהם.

ואם נחזור לרגע ליהודה עמיחי בשיר שלאו דוקא נוגע ישירות למלחמה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אכן, המצבות החדשות שרק ניטעו, המורמות בידי העפר שמלמטה: הן הפגנה גדולה שלא נוכל לפזר לעולם. ואנחנו, נצטרך להענות לדרישתם, לנהל ביננו שיח- שלעיתים יהיה לא פשוט- ולהגיע להסכמות ברות קימא. זאת חובתנו לרענו המתים אשר אינם עוד יכולים לכסות את פניהם  בשמיכה. אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתה בוערת...גורל אחד שם אותנו כאן בארץ הזאת. ניסינו לברוח, ניסינו לשכוח ולא יכולנו לעזוב...

פרופ' אורלי אבני, דקנית
12 מאי 2024