דברי הדקנית, יום השואה תשפ"ד
סטודנטים וחברי סגל יקרים,
השואה צרובה בכולנו, בני הארץ הזאת. בתת המודע הקולקטיבי והאישי שלנו אנחנו דור ראשון, שני ושלישי לאלה שהיו שם. השואה עיצבה את דמותנו לטוב ולרע – הבטחנו לעצמנו שלעולם לא עוד: חזקים, עצמאיים וקשורים לאדמתנו. השנה מציאות אכזרית התנפצה לפתחנו בבוקר השבעה באוקטובר. תת ההכרה נפתחה כמו מניפה: ילדים נחבאים בארון, תינוקות מושתקים, ילדים נקרעים מהוריהם, משפחות שלמות נשרפות, אכזריות בלתי-נתפסת של אונס, קטיעת איברים, דם ואש. פוגרום.
אבל זו לא שואה. כן, ליקוי מאורות קונספטואלי שחפף כשל אסטרטגי וטקטי, הוביל אותנו להתקפה הברוטאלית ביותר על מדינת ישראל ואזרחיה. על האתוס הישראלי. אנחנו עדיין מדממים. המלחמה מתנהלת, אלפים מפונים מבתיהם, וחטופים עדיין נמקים בשבי החמאס. משפחות רבות שכלו את היקרים להם מכל. אבל זו לא שואה. אנחנו לא חיים בגטו ורשה, לא חסרי אונים, בבעלותנו מדינה ריבונית וצבא שיכול להגן עליה. צבא העם התעשט ויצא לעצור את הפורעים. ואתם יודעים. חלקכם היה ועודנו נלחם. אנחנו אדונים לגורלנו. גם אם אנחנו שוגים והמחיר כבד מנשא.
סטודנטים יקרים, אני מאד מתחברת לנושא שבחרתם לעסוק בו השנה - התקומה. היכולת האנושית המופלאה להתרומם מההריסות כעוף החול. הרופאים שסיפרתם עליהם יצאו מהתופת והקימו מערכת בריאות לתפארת מדינת ישראל. זה הניצחון שלהם. זה גם הניצחון שלנו. וכן, למרות הכאב המפלח שלא ניתן לתארו במילים, אני מאמינה שנרצה גם אנחנו להעניק משמעות לחוויה הנוראה שפצעה את גופנו ונפשנו. נרצה להיות טובים יותר, ואולי קודם כל לעצמנו, להגן על המדינה שלנו מבחוץ אך גם מבפנים, להבטיח את היתרון איכותי שלנו במדע, במחקר, ברפואה, בהנדסה, בהייטק... זה תפקידנו כאקדמיה, ואנחנו יודעים לעשות את זה.
כרגע, אני מייחלת בכל ליבי לשובם של חטופנו וכל חיילנו בריאים ושלמים בנפשם וגופם. ורק אז נוכל להתמסר באמת לשיקום.
אני רוצה לשתף אתכם בשיר, שלא מפסיק להזדמזם בי באחרונה, שכתבה רחל שפירא (לאחר מלחמת יום הכיפורים) והלחין סשה ארגוב (שלחתי אותו לפני החג לקבוצת הפקולטה):
הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ
יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ שְׁקֵטִים וְנִדְהָמִים.
עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם
כְּמוֹ צְלָלִים גְּדוֹלִים, כְּמוֹ עֵדִים אִלְּמִים.
הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ
מִלִּים שֶׁלֹּא אָמַרְנוּ הִכּוּנוּ בִּשְׁתִיקָה.
עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם,
יָדַעְנוּ שֶׁצְּפוּיָה עוֹד דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.
אַחַר כָּךְ עָלְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מוּל עֵינֵינוּ הַלֵּאוֹת
וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת הַקֹּר וְהַבְּדִידוּת,
וְכָל מִי שֶׁהָיָה שָׁם יָכוֹל הָיָה לִרְאוֹת
כַּמָּה אוֹתוֹת חַמִּים שֶׁל יְדִידוּת.
אַחַר כָּךְ הָלַכְנוּ יַחַד מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
שֶׁהֵאִירָה אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁל כָּל אִישׁ בְּאוֹר חָדָשׁ.
הִבְטַחְנוּ לְעַצְמֵנוּ לִלְמֹד מֵהַתְחָלָה
מַה פֵּשֶׁר טוֹב אוֹ רַע, טָמֵא אוֹ מְקֻדָּשׁ.
הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ
הִפְקַרְנוּ אֶת פָּנֵינוּ לָרוּחַ הַקָּרָה.
עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם
כְּמוֹ חוֹתָם בּוֹעֵר, כְּמוֹ צְעָקָה מָרָה.
אַחַר כָּךְ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל אַחֵינוּ הַנָּחִים
וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת פְּצָעֵינוּ הַגְּלוּיִים.
לְאַט לְאַט לָמַדְנוּ לָשׁוּב וּלְהַבְחִין
בַּכֹּחַ הַמֻּפְלָא שֶׁל הַחַיִּים.
אַחַר כָּךְ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹךְ וּבְרַחֲמִים
וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת הָאֵימָה וְהַתִּקְוָה,
וְכָל מִי שֶׁהָיָה שָׁם בִּקֵּשׁ לוֹ נִחוּמִים
בְּחֶסֶד וּמְסִירוּת, סְלִיחָה וְאַהֲבָה.
הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ.
פרופ' אורלי אבני, דקנית
6 מאי 2024
