ד"ר טל בנימין

מתי ואיפה עשית את התואר?

את הדוקטורט שלי עשיתי במעבדה של ד”ר רונית אילוז בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר אילן. הגעתי לפקולטה לאחר שסיימתי את התואר השני בבר אילן, מתוך רצון לחזור צפונה, לאזור שבו גדלתי - רמת הגולן.

הבחירה בדוקטורט בפקולטה הייתה עבורי הזדמנות להמשיך לעסוק במחקר, אבל גם לחזור לאזור שהוא הבית עבורי. בדיעבד, השנים בפקולטה היו עבורי הרבה מעבר לשלב נוסף במסלול האקדמי, הן היו בסיס משמעותי להתפתחות המקצועית והאישית שלי.
 

איפה את נמצאת היום ועל מה את עובדת?

כיום אני מרצה למקצועות המדעים באקדמיה ומנהלת מרכז אקדמיה לנוער, העוסק בחיבור בין עולם האקדמיה, המדע ומערכות הרפואה. במקביל, אני לומדת לתואר שני במנהל עסקים, בהתמחות בחדשנות ויזמות.

לצד העיסוק במדע ובהוראה, בשנים האחרונות התפתח אצלי עניין עמוק בעולמות של ניהול, חדשנות והובלה. כיום אני עוסקת יותר ויותר בפיתוח שיתופי פעולה בין גורמי רפואה ואקדמיה, בהובלת צוותים ובחיבור בין ידע מדעי לבין עשייה אסטרטגית.

אני מרגישה שהשילוב בין מדע, אנשים, ניהול וחדשנות הוא המקום שבו אני רוצה להמשיך להתפתח.

כיצד התואר עזר לך להגיע לאן שאת היום?

אני עדיין בתחילת הדרך המקצועית שלי, אבל אני כבר יכולה לראות עד כמה הדוקטורט ממשיך ללוות אותי גם מחוץ למעבדה.

העבודה המחקרית כללה שיתופי פעולה רבים עם חוקרים ועם גורמי רפואה, והעניקה לי ניסיון וביטחון ביצירת קשרים מקצועיים, בעבודה משותפת ובהובלת תהליכים. אלה כלים שאני משתמשת בהם כיום בעבודה שלי.

גם העיסוק בהוראה ובהעברת ידע מדעי לסטודנטים התחבר באופן טבעי לניסיון שצברתי במהלך הדוקטורט. המחקר חיזק אצלי מאוד את היכולת לעמוד מול קהל, להציג רעיון מורכב בצורה ברורה ולהפוך ידע מדעי לכלי שמאפשר לאחרים ללמוד ולהתקדם.

אני מאמינה שבעתיד הדרך שלי עוד תמשיך להתחבר למחקר, ושכל הניסיון שצברתי - המדעי, הניהולי והאנושי יתחבר יחד לכיוון שבו אוכל ליצור את ההשפעה הגדולה ביותר.

מה ההמלצה הכי טובה שלך לסטודנטים?

הגעתי לדוקטורט עם מטרה מאוד ברורה והיא לסיים דוקטורט מבוסס מאמרים. הדרך לשם הייתה רצופה באתגרים: ניסויים שלא הצליחו, כישלונות, אכזבות ורגעים שבהם היה קל מאוד לפקפק בדרך.

העצה הכי טובה שלי לסטודנטים היא לא לפחד מקושי ולא לראות בכישלון סימן לכך שאתם לא בכיוון הנכון. לפעמים דווקא הדרך הארוכה והמורכבת היא זו שבונה את היכולת, הביטחון והחוסן שצריך להמשך הדרך.

היום, אני אחרי דוקטורט מאמרים ולקראת סיום תהליך ה revision של המאמר השלישי שלי. אני יכולה לומר שההתמדה השתלמה.

איזו חוויה משמעותית מהתואר שלך היית רוצה לחלוק?

אחת החוויות המשמעותיות ביותר עבורי התרחשה דווקא אחרי פרסום המאמר הראשון שלי, בשנת 2024.

במסגרת המחקר, יחד עם המעבדה ועם משתפי פעולה, גילינו את המנגנון של מחלה נדירה, ואף קראנו לה בשם NLPD-PKA (מחלה המאופיינת באובדן נוירונים ובפרקינסוניזם הנגרמים בעקבות מוטציה באנזים PKA). 

זמן מה לאחר פרסום המאמר פנתה אליי אישה מארצות הברית, לאחר שקראה את המחקר. בנה אובחן עם אוטיזם ובמסגרת הבירור הגנטי זוהה וריאנט באותו חלבון PKA, אך במיקום אחר. היא ביקשה להבין האם המידע שגילינו במחקר שלנו עשוי להיות רלוונטי גם למקרה של בנה.

נפגשנו איתה, רונית ואני, ושיתפנו אותה בידע שהיה בידינו. בהמשך הצטרפו משפחות נוספות לילדים עם וריאנטים דומים באותו חלבון, ובהמשך הצלחנו לחבר גם את הרופאים והחוקרים שזיהו את מקרי האוטיזם והווריאנטים לראשונה.

לאחר מכן נוצרה קבוצה שמחברת בין הורים, רופאים וחוקרים ממקומות שונים בעולם. הקבוצה, יחד עם המעבדה כיום, ממשיכה לקדם את המחקר, לאסוף מידע ולחבר עוד ועוד חלקים בפאזל המדעי.

עבורי זו הייתה אחת ההמחשות החזקות ביותר לכוחו של מחקר. מאמר שנעשה במעבדה בצפת, יכול להגיע למשפחה שנמצאת אלפי קילומטרים משם, ליצור חיבור בין אנשים שלא היו נפגשים אחרת, ולהפוך לחלק מניסיון אמיתי להבין מחלה ולמצוא עבור המשפחות האלה, אולי, אור בקצה המנהרה.

זו גם אחת הסיבות שבגללן אני מאמינה כל כך בחיבור שבין מחקר, רפואה ואנשים.
 

מה תרצי לעשות בהמשך?

אני רוצה למצוא את הדרך שתאפשר לי לשלב את כל העולמות שאני אוהבת: לחקור, ללמוד, לנהל ולהוביל.

אני עדיין לא יודעת להגדיר בדיוק את התפקיד או את הכותרת שבהם כל זה יתחבר, אבל אני יודעת שהכיוון שלי הוא ליצור חיבורים בין מדע, רפואה, חדשנות ואנשים, ולהוביל תהליכים שיכולים להפוך ידע ורעיונות לעשייה ולהשפעה אמיתית.